החיים: לא מה שחשבת

הרבה אנשים טועים לחשוב שמה שלימד הבודהה היה תורה פסימית אודות הסבל. ואכן חלק מרכזי בתורה הבודהיסטית מוקדש לדוקהה, מילה שמתורגמת לפעמים כ"סבל" אבל אולי מתאים יותר לתרגם אותה כ"אי סיפוק" או "תסכול". דוקהה לא מוגדרת כמובן באופן מילוני בטקסטים העתיקים, אבל בין שאר התיאורים מופיע המשפט הבא: "לא לקבל את מה שאתה רוצה ולא לרצות את מה שאתה מקבל – זה דוקהה".

בשבוע שעבר קיבלתי מכתב בו התבשרתי, לא בפעם הראשונה, שאחד הגופים שחולשים על הכסף באקדמיה לא מעוניין לשלם לי עבור מחקר. באמת למה שישלם? נחמד לעסוק בטקסטים של הבודהיזם המוקדם, אבל קצת קשה יותר להשלים עם האמת שכתובה בהם: לא קיבלתי את מה שרציתי ואכן שמחה לא באה לי מזה.

התסכול גדול יותר ככל שהציפייה גדולה יותר. אני יודע את זה. אתם יודעים את זה. אבל בכל זאת אנחנו תולים כל כך הרבה באירועים שעוד לא קרו, ואנחנו מספרים לעצמנו שציפייה זה דבר טוב כאילו שבלי לצפות למשהו שום דבר לא יקרה בעולם. משהו במוח שלנו מתוכנת לבזבז את הכסף שעוד לא הרווחנו, לשמוח במכתב שעוד לא קיבלנו. במקרים הקשים, ואני מכיר כמה כאלו, אנשים באמת מבזבזים כסף שהם ירוויחו בשנה הבאה. הרי זאת התפיסה שמנחה את תרבות האשראי – בזבז את הכסף שאין לך. אבל גם אם אנחנו לא חיים בחוב כלכלי, אנחנו בקלות נכנסים לחוב רגשי.

המילגות הן רק דוגמה למשהו גדול יותר. למעשה, מכתב הסירוב הוא רק סוף לתהליך, וכשהוא מגיע – התיסכול רק פורץ לתודעה. מקור התסכול הוא הציפייה שנבנית כמה חודשים קודם לכן עם המחשבה על המילגה. יחד עם מכתב הבקשה למילגה כנראה שלחתי גם את הדמיון שלי, נתתי לו לצבוע את העתיד שלי בצבעי הכסף שעוד לא קיבלתי. גם לזה קוראים קארמּה – ליהנות או לסבול מפירות הפעולות שלנו בעבר. זו לא הפעולה הפיזית של שליחת המכתב, אלא מצב התודעה שליווה אותה. השתוקקות, רצון לקבל את מה שאין, ודחייה, לא לרצות את מה שיש.

מה קורה שמה? למה אנחנו כבר שוכבים עם בן או בת הזוג לפני הפגישה הראשונה? למה אנחנו נהנים מהארוחה לפני שהגענו למסעדה? למה אנחנו מדמיינים את המקלחת החמה בעודנו הולכים בגשם בחוץ? האם הרגשת הבדידות והרעב באמת כל כך רעים או שאולי התרגלנו לחשוב שהם כאלה.
שתי שאלות עומדות על הפרק. הראשונה, איך לחיות בלי לפתח ציפיות. השנייה, איך לקבל את המציאות שמגיעה למרות שהיא סותרת את הציפיות שלנו.

***

אחת הטעויות שנשמעות בחלל העולם הרוחני היא שכדי לחיות נכון צריך לחיות את הרגע, לא לתכנן, לא להיות עסוק בעתיד או בעבר, וכך להימנע מאכזבה או בלבול. זה לא נכון. אמנם מי שאינו מתכנן חוסך לעצמו הרבה מהאכזבות שבביטול או שינוי תוכניות – זה תרגיל נחמד וכדאי לנסות אותו – אבל זו לא צורת החיים היחידה שאפשרית. למעשה, מאוד יכול להיות שמי שחי ככה בעצם מונע על ידי שנאה לעתיד ולעבר. הוא פשוט מפחד להתמודד עם אכזבה ומחויבות.

האם, אתה שואל את עצמך, חיים בלי ציפיות הם בעצם סוג של מוות, סוג של חידלון, חוסר מעש וחוסר תקווה? מה פתאום. אפשר להתכוון לעשות משהו, לתכנן קדימה, ובכל זאת לא להשקיע את האנרגיה בדמיונות שווא אודות מה יהיה כשהתוכנית תצא לפועל. השאלה כמובן קשורה למוטיבציה – האם ביצוע התוכנית אמור להביא את האושר? האם אתה תולה את האושר שלך בביצוע של איזו תוכנית בעתיד? שם מונחת הטעות ושם נטועים שורשי האכזבה. אם רואים את מה שטוב עכשיו, לא תולים כל כך הרבה במה שיבוא אחר כך. מה שיוצא – אני מרוצה!

***

הציפייה היא סוג של ספרות. היא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, וככל שהדמיון יותר פעיל, ככה הפרטים הקטנים לובשים צורה של מציאות נכספת שעלולה להתברר כבדיה מושלמת. בעצם, היא בטוח בדיה מושלמת. המציאות תמיד אחרת. תארי לך מצב בו היית תמיד מקבלת את מה שאת רוצה. גבר נאה ומשכיל היה נוקש על דלתך ולוקח אותך לארוחה רומנטית שבסופה סקס נעים ובטוח. תוך ימים ספורים המשכורת היתה עולה, השלום היה מגיע, ימי החופשה היו מתארכים וכולם פתאום היו מבינים עד כמה את מוכשרת, יפה (רזית, נכון?) ומוצלחת, והיו מתנהגים אליך בנימוס ובחביבות, בחברות ובהתחשבות. דמיינת? נכון שזה נעים? קצת כמו להיות עטוף בשמיכת פוך כשגשם יורד בחוץ. אבל זו בדיה. אין דבר כזה. המציאות פשוט לא מסתדרת לפי מה שאת רוצה. הגוף הזה מזדקן ברגע זה ממש, הוא יחלה, ובסוף ימות. למה? לא יודע. זה טבעו של עולם.

חשוב לראות את ההבדל בין המציאות לבין מה שאנחנו מדמיינים. למה שהמציאות תסתדר לפי מה שהולך דווקא לך בראש? החוכמה היא לדעת לחיות עם זה, וצעד ראשון צריך להיות היכולת לראות שזה ככה. לראות במלוא מובן המילה שמה שאת רוצה בכלל לא קשור למה שיהיה.
כאמור, זה לא אומר שצריך להפסיק לעשות. ממילא אנחנו לא יכולים להפסיק לשאוף בבת אחת. אבל אפשר להתחיל לפתח מערכת יחסים בריאה יותר עם מה שמגיע. כל אכזבה כזו היא שיעור, תזכורת שהחיים זה לא מה שחשבת, לא מה שדמיינת, הם משהו אחר לגמרי, מפתיע ומסתורי, בלתי מובן ובלתי צפוי. הנה, קמתי בבוקר, נשמתי, אכלתי גרנולה, פיהקתי ולא קיבלתי מילגה. יכול להיות שזה יוביל לשינוי גדול בחיים שלי. החיים שלי צפויים להשתנות עוד עשרות פעמים, ובסופו של דבר הם צפויים להסתיים. לא יודע בדיוק מתי.

גם האכזבות הן הזדמנות. הן הזדמנות להציץ מעבר לסיפור האישי שלי אל הכוחות שמעצבים את העולם ובהחלט לא מתחשבים ברצון שלי. לזה קוראים להפוך פחם ליהלום. זו הזדמנות גדולה לראות מעבר לבדיה ולסיפור וללמוד על הכוח המשחרר של המציאות, בניגוד לכוח הכולא של הבדיה. הנה תפילה: הלוואי שלא אקבל את מה שאני רוצה.

פורסם באנ אר ג'י באיחור משהו בתאריך 01.06.05: http://www.nrg.co.il/online/15/ART/941/860.html