יומן ניתוח – לילה

{יומן ניתוח א'}

{התעוררות}

כולם עזבו. בחדר השני עדיין צועקת מישהי בטלפון ובחדר הסמוך מישהו צופה בסרט פעולה בקולי קולות. התלבטתי אם להתלונן לאחות, אבל הכרעתי שלא. אני שוכב על הגב ולא יכול לדמיין שאני אוכל להסתובב לאיזה צד. אני אף פעם לא נרדם על הגב, והלילה, עם האור שלא כבה, עם הרעש בחוץ והכאב בקרקעית הבטן אין ספק שלא אישן בכלל.

החיים הצטמצמו לכדי גוף. החומרים הנחמדים של ההרדמה כנראה עדיין בגוף, ואני לא סובל, אבל יש כאבים ויש אתגר חדש לאדם שאינפוזיה מטפטפת לו לתוך היד: להשתין. בדיעבד אפשר להגיד על זה הרבה דברים אבל באותו הרגע זה לא היה בעיה. אני שוכב עם עוד אדם בחדר, ושנינו נענים לאתגר סמוי, כאילו מתחרים בינינו מי מתקדם יותר. אני נצחתי והגשתי לאחות חצי ליטר בבקבוק פלסטיק שקוף. שמתם לב שזה תענוג להשתין? ועוד בשכיבה!

הקולות נחלשים והאורות גם. אני שוכב. משהו בי ישן ומשהו ער. בבוקר ישאלו אותי אם קיבלתי משהו נגד כאבים בלילה ואני אזכר שלא. פשוט אמרתי לא בלי לחשוב על זה יותר מדי. בכלל, לא חשבתי יותר מדי. הסתובבתי פעמיים במשך הלילה. פעם לצד שמאל ופעם לצד ימין. בכל פעם זה פרויקט של איזה עשר דקות. הבעיה היא לא רק הכאב והפחד שהנה אני הולך להיפתח, אלא גם העובדה שיד שמאל שלי קשורה בצינור פלסטיק לשקית עירוי שתלויה בצד ימין של המיטה.

הייתי מאוד עייף אבל משהו בי סרב לשקוע לשינה מהפחד שתנוחות לא רצויות יזיקו לתיקון שעשו בי. אז שכבתי ככה. לא יודע מאיפה היתה לי הסבלנות. באמצע הלילה השכן שלי קרא לאחות, אז חשבתי שזו הזדמנות טובה להדליק אור ולקרוא קצת. כמובן שבאתי מצויד עם כמה ספרים, אבל החזקתי מעמד 17 עמודים של בעקבות הזמן האבוד 2. היה לי קשה להחזיק את הספר.

שבתי לדמדומים.

משעה ארבע התחלתי להסתכל השעון כל עשר דקות. חיכיתי לבוקר. הייתי עייף ורעב. כל כולי מאבק של גוף שמרפא את עצמו. מחזורים של כאב, דמדום, שתן, הקלה, שעון.
לא שמש בישר את הבוקר אלא אחות רוסיה נמרצת שעודדה אותנו לשבת במיטה והביאה תה כמו ברכבת הטרנס סיבירית – מתוק מידי וחזק. השעה חמש. בוקר טוב לאור הניאון. בוקר טוב לבקבוק השתן. בוקר טוב לאינפוזיה. אני חי. יום חדש מתחיל. עכשיו צריך ללמוד איך עוברים משכיבה לישיבה.