קמפוס, בית מקדש, ופרופסורים שאוכלים בידיים

1.
הקמפוס של אוניברסיטת פֶּרָדִינִיָה, כמו כל הארץ הזו, טובע בירוק עשיר עד שמתחשק לך לקפוץ ראש ולהשתכשך בו. איזה חום! אני צועד במדשאות הרחבות, מתעלם מהמבטים הסקרנים של נערות עם שימשיות, ומוצא את הסיפריה. בין ארונות העץ החומים, הכבדים, אני מגיע למשרדו של מר הריסון, שריד קולוניאלי מתקופת המנדט – הוא האיש שיתן לי מכתב רשמי שיאפשר לי להכנס לסיפריה. מובן שכבר נכנסתי לספריה בשביל לבקש את המכתב, אבל מה זה חשוב. הוא עובד על המכתב הזה מהבוקר (כלומר הוא העברי את הטיפול בענין המורכב לעוזרת שלו, מרת סוניל) ואכן קיבלתי בסופו של דבר מעטפה רשמית עמוסת חותמות ממוענת לי.
 
2.
בכל יום הנזירים לומדים פיסקה אחת בעל פה, ונבחנים עליה. לא פלא שהם זוכרים משהו. אנחנו, שסבא שלנו לא דיבר פאלי, ולא לקחו אותנו למקדש ביום ראשון, נותרנו לנצח מאחור, יכולים רק להתגאות בהבנה חלקית של הדקדוק. פאלי זה ענין מסובך. המרצים כאן אוהבים להתבדח בשפה הזו, ובכל שיעור הם מצטטים ומצטטים. גם בארוחת הצהרים. מיותר להגיד שאני לא מסוגל לתרגם משפט בלי לעין חמש פעמים במילון. בכל זאת נראה לי שהם מחבבים אותי במחלקה.
 
3.
באוניברסיטת חיפה יש, אם אני לא טועה, חצי מליון סטודנטים שרצים ממקום למקום בבת אחת בלי הפסקה. מחלקות שלא מקבלות מעל מאה סטודנטים בשנה נסגרות וכיתות קטנות מתבטלות. האוניברסיטאות במערב הבינו שהן לא יכולות לשרוד כלכלית אם הן משלמות למרצה כדי ללמד שלושה סטודנטים. אבל הזמן בסרי לנקה וגם היעילות זורמים בקצב אחר. מרצה ושני תלמידים הם מחזה שכיח, ובכלל נראה שהמחלקה לבודהיזם ופאלי מעסיקה יותר אנשי סגל מסטודנטים.
אין לי חיבה גדולה לאווירה באוניברסיטאות המודרניות שלנו שמקדמות עומס ותחרות. בפרדיניה הסטודנטים נראים נינוחים יותר, צועדים בדשאים בחולצות המכופתרות שלהם, ובחצאיות עם ההדפסים הנחמדים. גם הם רוצים להצליח, אבל עוד לא דבק בהם הרעל של הניצחון האקדמי וההצלחה הכלכלית. מרצה אחד לאנגלית עמד מחוץ למשרד שלו ותפס אותי לשיחה בת עשר דקות. לא, הוא לא ממהר ולא עסוק. מעט סטודנטים מסתובבים במרחבים העצומים של הקמפוס (הם לא מבריזים, יש נוכחות חובה), וכולם בסך הכל נראים רגועים יותר, בניגוד חמור למה שמתרחש במרכז העיר.
 
4.
למרצים יש חדר אוכל קטן במחלקה וכולם נפגשים בו בצהרים לאכול את החבילה הארוזה של אורז, עוף וירקות בקארי. נחמד לראות את הפרופסורים אוכלים בידיים בלי להתבייש. מי שיש לו מזל כמו דר' סוֹמַרַטְנֶה, מביא מהבית חבילה עטופה בעלה בננה, ומיד מחלק קצת לכולם. טעים. מי שיש לו פחות מזל כמו מר רָטְנָאִיָאקָה, קונה חבילה כזו בקפיטריה, פותח את ניר העיתון והפלסטיק ומתלונן שזה חריף מדי. כיוון שבחוץ רק שלושים מעלות, כולם מקנחים בכוס מים רותחים.
 
5.
היום הבנתי איך הנוצרי הרגיש כשנכנס לבית המקדש. בקנדי נמצא מקדש השן, בו שמורה אחת השיניים השמאליות של הבודהה שָאקְיָמוּנִי. שריד קדוש בן אלפיים חמש מאוד שנים מאחד האנשים מעוררי ההשראה שהשפיעו על העולם הזה. זה מקום קדוש מאוד לבודהיסטים, וכמובן מקום עליה לרגל לרבים מהם. מן הסתם גם תיירים באים לבקר, סקרנים ובודהיסטים מערביים, אבל בשביל הסרילנקים כל תייר הוא זר, כל זר הוא אחר, עשיר, וראוי לניצול. המקומיים, כלומר מכל מי שצבע עורו חום, נכנסים באין מפריע מתפללים, מניחים פרחים ומדליקים נרות. אנחנו נדרשים לשלם דמי כניסה ועוד קצת על מצלמה.

בחצר, באזור הדמדומים בין הרחוב למקדש, תפס אותי אדם שאמר שהוא עובד המקום והמליץ לי לבוא אל החלק של המנזר בו מצוי עץ הבודהי ועוד מקדשים קטנים כי "עוד מעט סוגרים". הוא בילבל לי את המוח ובסופו של דבר אמר שאוכל להמשיך להסתובב שם רק אחרי שאשא תרומה ואחתום בספר האורחים במשרד אליו הגענו כבמטה קסם. ראיתי אותו אחר כך צד תיירים נוספים. אנשים חומים הסתובבו שם באין מפריע.

המקדש נעים, אבל משונה לצפות בשילוב בין נשים שמצמידות ידיים לחזה בדבקות אין קץ מול ארון הקודש המכיל את השן, לבין מדריכי תיירים באיטלקית שמובילים קבוצה בין הקשישים שיושבים על הריצפה ומתפללים. תיירים מסרי לנקה מעבירים את הביקור שלהם בלייב במצלמת הוידאו של הנייד, ואחרים מכריחים את הילדה לשים פרח על השולחן המיועד לכך. אני חושב שהיא הרגישה כמו שאני הרגשתי בבית הכנסת כשהייתי קטן – לא במקום.

הכובש הבריטי נכנס באופן רשמי למיתולוגיה הבודהיסטית בלוחות המצוירים שבאולם המרכזי. השן נלקחה מאתר השריפה על ידי הנזיר קֶמָה (לוח 3), ובין השאר עלתה לזרוח בשמיים בזמן מלכותו של המלך פינדיה (לוח 7). בסופו של דבר, כמו שמראה לוח 20, המושל הבריטי בראונריג החזיר את השן הגזולה לנזירים ולעם הסרילנקי כולו!