המכובדים

אל אוניברסיטת פרדיניה נוסעים באוטובוס קטן וישן, דחוס סטודנטים סרילנקים ואנשים אחרים שמעט מתפלאים לראות מערבי שראשו מגרד את התקרה נוסע איתם. אי אפשר להמנע מסדרת השאלות הרגילות באנגלית רצוצה ששואל אתך השכן לספסל איתו אתה נאלץ לפתח מערכת יחסים פיזית אינטימית במשך חצי שעה של הזעה משותפת, אבל שלא כמו בהודו ההתלהבות שוככת אחרי דקות ספורות של שיחה  משעממת.

את האוטובוס שמיוצר כמובן על ידי חברת טאטא ההודית מתמרן הנהג במומחיות אמיתית של בעל מקצוע (הסוללה, צינור השמן וצינור המים ממוקמים ליד הנהג לתחזוקה שוטפת נוחה) ומצליח לעקוף את הפיל של המקדש שיצא לסיבוב היומי ואת המשאית עם הפקיר ההינדי התלוי בקרסים שנעוצים בגבו. עוד יום שיגרתי בדרך לפקולטה.

הזמינו אותי לשמוע הרצאות בכנס של המחלקה. הכנס התקיים באולם הסנאט – אולם אדום-וורוד עם מיזוג אויר נעים, ושולחנות כבדים מסודרים סביב במה ודוכן נאומים. על הקירות תמונות שמן של הדיקנים, כמיטב המסורת הבריטית. לצערי הרב לא צפיתי שרוב הכנס יהיה בשפת הסינהלה, שפה נעימה לאוזן אך לחלוטין לא מובנת לי.
נאלצתי להתבונן במתרחש כמו אנתרופולוג שצופה בטקס מקומי, ומתקשה לפענח את הקודים הנסתרים של בני המקום בעודו כאב בטן קל של חשש מתעורר בו שמה הוא עושה משהו שלא הולם את המעמד. נראה לי, בדיעבד, שהתישבתי בשורה של הפרופסורים, ולא במקומי הטבעי עם הסטודנטים. כשהיתי ילד, אני זוכר, התעוררה בי תחושה דומה כשהלכתי עם סבא שלי לבית הכנסת. מה קוראים עכשיו? מה עושים? למה כולם מסתובבים פתאום? איך הם יודעים מתי לקרוא ביחד ומתי לשתוק?

לפתיחת הכנס הוזמנו המכובדים – קבוצה של פרופסורים ונזירים – להדליק נרות על מתקן  עדוי פרחים ועליו תרנגול ענקי ומוזהב. אחר התחילו דברי ברכה. ספרתי ששה נאומי ברכה שונים, לכבוד ארועים שבדיעבד הסתברו כהוצאת גליון חדש של העיתון של המחלקה, ניוז-לתר חדש של הסטודנטים, וביקורו של האורח הנורווגי. נערה בלבוש לבן וחגיגי הגישה את העיתון, ואחר כך את הניוז לתר, ואחר כך תה בכוסות חרסינה עם תחתיות מעוטרות. הארוע התקדם לאיטו לעבר הרצאתו של האורח על הבודהיזם בסין, אבל דברי ההקדמה הטקסיים ארכו לכדי שעה ורבע ולאורח נותרו רק 45 דקות. הזמן, אמר לי המנחה שלי, זורם בסרי לנקה בקצב אחר. גם הקילוסים והכבוד. 

בערב נסעתי בריקשה למנזר כדי לפגוש את אחד הנזירים לשעור פאלי ראשון. זכרתי את שעורי הויניה שלי (קוד ההתנהגות במנזר) והתישבתי, גאה בעצמי, על הכיסא הנמוך יותר, מותיר לנזיר את הכבוד לשבת על מושב מוגבה. בין האנגלית שלו לפאלי שלי הצלחנו איכשהו לקרוא כמה שורות מהדהמהפאדה. היה לו עותק של תרגום אנגלי מאמצע המאה התשע עשרה מאת מאקס מולר ושנינו לא הבנו חלק מהמילים באנגלית. העותק של הטקסט הפאלי היה באותיות סינהלה, אותן כמובן אני לא יודע לקרוא. אבל אם אתם חושבים שישבנו שמה ובהינו זה בזה אתם טועים. שוחחנו גם שוחחנו, ותירגמנו עם מילון, ומצאנו חיבה משותפת לדיקדוק של שפות הודו-אירניות.

החברים שלו במנזר מאוד רצו לראות את הבחור המוזר שהגיע ללמוד, אז שוחחנו כולנו על הא ועל דא. הם רצו לדעת מה פתאום אני מתענין בבודהיזם. כשאמרתי להם שאני והם מתענינים בזה מאותן סיבות הם צחקו, בהקלה, אני חושב, ודאי לא בלעג. קשה יהיה למצוא לעג במקום כזה. קיבלתי רושם שמדובר באנשים עדינים, סקרנים, צנועים ומשכילים בדרכם. רובם בילה את חמש עשרה השנים האחרונות בחיי נזירות ולימוד – והם רק בני עשרים ומשהו. יש להם תארים אקדמים, ומי מהם שימשיך במסלול הזה יהיה בסופו של חלק מהעלית האינטלקטואלית של סרי לנקה. "וֶנֶרבֶּל דוֹקְטוֹר" – הדוקטור הנזיר המכובד.