דהמפדה

44

מי יידע את זו האדמה,

את עולמו של יאמה[1] והאלים שבו?

מי יבין את דברי החכמה[2] המוצגים כהלכה,

כאדם מיומן המלקט פרחים?[3]

45

החניך[4] יבין את זו האדמה,

את עולמו של יאמה והאלים שבו.

החניך יבין את דברי החכמה המוצגים כהלכה

כאדם מיומן המלקט פרחים.

46

משהבנת שהגוף הזה [חולף] כמו קצף,

משחדרת לטבעו האשלייתי,

משעקרת את חיצי-הפרח של מארה,

אתה יכול לצאת מטווח ראייתו של מלך המוות.

47

אדם אשר מלקט רק את הפרחים [של הנאות החושים]

ושדעתו נצמדת בתאווה,

המוות סוחף אותו כשיטפון אדיר הסוחף כפר רדום.

48

אדם אשר מלקט רק את הפרחים [של הנאות החושים],

שדעתו נצמדת בתאווה,

ושחושיו בלתי מסופקים – המשמיד שולט בו.

49

כדבורה שאוספת את הצוף

ועוזבת את הפרח מבלי לפגוע בצבעו וריחו,

כך החכם מתהלך בכפר.[5]

50

אל לו לאדם למצוא דופי באחר, במה שעשה או לא עשה.

על אדם לבחון רק את עצמו, את מה שעשה או לא עשה.

51

כפרח יפה השופע בצבע אך חסר ניחוח,

מילותיו היפות של מי שאינו עושה דבר אינן נושאות פרי.

52

כפרח יפה השופע בצבע ובעל ניחוח,

מילותיו היפות של מי שמעשיו כלשונו נושאות פרי.

53

כשם שניתן לשזור זרים רבים מערימת פרחים גדולה,

כך גם על בן התמותה לעשות מעשים טובים רבים.

54

ניחוחם המתוק של פרחים אינו נישא נגד הרוח,

אף לא ניחוחם של עץ הסנטל, הבירנית והיסמין. [6]

אך ניחוחו של הטוב נישא נגד הרוח.

אדם טוב קורן וחודר לכל הכיוונים.

55

מכל הניחוחות – עץ הסנטל, הבירנית,

לוטוס ויסמין –

ניחוח הטוהר המוסרי[7] הוא הטוב ביותר.

56

עמום הוא ניחוחם של הבירנית ועץ הסנטל,

אבל ניחוח הטוהר המוסרי נעלה

ונישא אף בין האלים.

57

מארה לא מוצא לעולם את דרכם של המוסריים,

החיים בעירנות והמשוחררים באמצעות ידיעה מושלמת.

58-59

כשם שלוטוס ריחני יכול ללבלב על ערמת אשפה לצד הדרך,

תלמידו של המואר בשלמות זוהר מלא חוכמה בין אנשים בורים ועיוורים.