מחשבות על רשימות / כמו פיל

פתחתי כאן את גלות רוחנית בשנת 2004 כשנה אחרי שהגעתי לאנגליה. עדיין לא ידעתי שאשאר כאן כל כך הרבה שנים, אבל ידעתי שאני מעונין בקשר עם קוראי עברית. שמחתי כשאורי וירדן הסכימו שאצטרף וכמובן שהיתה בזה גאווה אליטיסטית שאני בכלל לא מתבייש בה. במשך רוב שנותי בגלות הייתי במעין בידוד אינטלקטואלי וחברתי, לפעמים על סף שגעון, והבלוג היה בשבילי צינור דרכו זרם אויר צח, ולפעמים קצת לח, מהעולם תרבותי דובר עברית. אני מודה מקרב לב לכל מי שקרא הגיב כאן, באימייל או סתם ניגש אלי בחתונה או בריטריט ואמר "הי אני קורא את הבלוג שלך". תודה מיוחדת שלוחה לצוות רשימות, ובמיוחד לירדן ואורי שהיו הפנים הציבוריות של הפרויקט, שאיפשרו את כל זה. הבלוג השפיע עלי בכל מני מובנים, ואני מקווה שהשפיע לטובה במשהו גם על מי שקרא.

קראתי לבלוג גלות רוחנית כי חשבתי שהגלות מרצון שלי היא רק מימוש גיאוגרפי של מצב עמוק יותר. זה מצב של געגוע אל בית, שאיפה ליציבות, למרכז, שאינה מתממשת אף פעם. סיום הגלות הגיאוגרפית של היהודים בישראל ממחיש לדעתי בדיוק את זה – הגלות הרוחנית עדיין מתרחשת במלוא עוזה, ואינטלקטואלים, ביניהם כמה כותבים ברשימות מביעים את זה שוב ושוב. האם יש באמת בית שאפשר לחזור אליו? בעיני זה לא יותר מאשר חלום, שלעיתים מתעוררים ממנו אל חלום בלהות. אולי המישור הפוליטי הוא רק דוגמה קיצונית ולא מייצגת. אנשים מאמללים את עצמם בגלות אישית, בגעגוע תמידי אל חיים אחרים, שהיו או שאמורים היו להיות. האידיאל הבודהיסטי מתואר בתור יציאה מן הבית אל מעין גלות של חיי נדודים. אבל בעולם המטאפורות המקסים הזה מתקיים היפוך משמעות: חסר-הבית הוא זה שיסיים לנדוד (סמסארה פרושה נדודים). הגלות היא בעצם בית, ולכך התכוונתי בגלות רוחנית.

הגיע הזמן לסיים את הבלוג הזה במתכונתו הנוכחית. ההתפרקות או "השינוי המבני" של אתר רשימות הוא זרז, ואני שמח לנצל את ההזדמנות כדי לזוז. תקופת הלימודים הפורמאליים שלי נגמרה, ואיתה גם תחושת הגלות מ"החיים האמיתיים". שני הילדים שלי נולדו כאן, בעיירה הקטנה במרכז אנגליה בה הייתי בטוח שלא נשרוד יום מעבר לתאריך הגשת הדוקטורט. שרדנו, ולמדנו לאהוב את הבית על שטיחיו הירוקים וספות העור החומות שודאי גרמו פעם לבעל הבית להרגיש מכובד יותר מכפי מידתו. הציעו לי לעבוד באוניברסיטה בתור יועץ לחוקרים צעירים, וכמובן שהסכמתי. לא נשאר הרבה מהגלות המקורית. גם מבחינת הנושאים שמעסיקים אותי התרחש שינוי גדול. אני לא עוסק עכשיו בטקסטים, תיאוריה או היסטוריה של בודהיזם (למרות שכמה ספיחים עדיין מחכים לתשומת לבי כמו עריכת הדהמפדה ושני מאמרים בדפוס). קצתי בפילוסופיה ונעשיתי חסר סבלנות לדינמיקה מנוונת הלב של חיי מחקר באקדמיה. אני עדיין סבור שצריך להיות מקום של כבוד להגות, אבל הרוח באוניברסיטאות נושבת למקומות אחרים. ואולי זה בכלל לא העולם אלא רק אני שהשתניתי.

אני משיל מסיר מעלי עכשיו את נשל דמותי הישנה ומחכה בדריכות לראות איזה טיפוס אוליד. אחרי בידוד של כמה שנים, אני נהנה מאוד מהעבודה עם אנשים, מהייעוץ, ומחשיבה על חינוך על עבודה ועל השכלה גבוהה. גם מנעמי משכורת דרגה 7 לא פסחו עלי. אולי בזה (כלומר בהשכלה גבוהה, לא במשכורת) יתמקד הבלוג כשיבקע שוב מהביצה. עדכונים על עתיד הארכיון והבלוג המחודש בהמשך.

כיוון שמזה כמה זמן המערכת לא נותנת לי לכתוב פוסטים חדשים, אני מצרף את השורות האלה לפוסט ישן-חדש שהוא בעצם פרק מהדהמפדה. להתראות!

23. הפיל

320

אני אסבול את הגידופים
כמו חיצים שלוחים מקשת אל עבר פיל במלחמה.

אכן, רבים מהאנשים הנם חסרי מוסר.

321

הם מובילים את המאולף אל תוך ההמון, המלך עולה על גבו.

מבין האנשים המרוסן הוא הטוב ביותר – זה אשר סובל את הגידופים.

322

פרדים מאולפים, סוסי סינְד גזעיים,
פילי קוּנְגָ'ארָה ופילי נָאגַה הם מצויינים,

אך ריסון עצמי מצויין מהם.

323

אכן לא בכלי רכב מגיע אדם אל מחוז אין–יעד אלא באמצעות ריסון עצמי; המרוסן מגיע [לשם] באמצעות ריסון.

324

פיל, דְהַנַפָּאלַקַה שמו, קשה לשליטה בעונת הייחום.

בשבי הוא אינו טועם מזון [אלא] מעלה בזיכרונו את חורשת הפילים.

325

כאשר הוא עצל וגרגרן, ישנוני,

מתהפך על משכבו כמו חזיר שמן ומפוטם,

הבטלן מגיע אל הרחם שוב ושוב.

326

בעבר התודעה הזו יצאה לנדוד לאן שרצתה,
להיכן שחשקה, ולפי משוש לבה.

היום אני ארסן אותה כהלכה, כמו אוחז–בדורבן
המרסן פיל בעונת היחום.

327

מצא הנאה בערנות, שמור היטב על תודעתך,

חלץ עצמך מדרך החתחתים, כמו פיל השקוע בבוץ.

328

אם מצאת רֵעַ נבון, שותף לדרך, חכם שחי כראוי,

עליך לגבור על כל הסכנות וללכת עמו בשמחה ובקשב.

329

אם לא מצאת רֵעַ נבון, שותף לדרך, חכם שחי כראוי,

עליך ללכת לבדך כמו מלך העוזב ממלכה שהובסה
או פיל בחורשת מָאטַנְגָה.

330

מוטב לחיות לבד, אין אחווה עם טיפשים.

חייה לבדך בלי עשות רע, בקש מעט,
כפיל בחורשת מָאטַנְגָה.

331

כשצרה מתרגשת חברים הם שמחה; הסתפקות במה שיש היא שמחה;

בסוף החיים, חסד [שעשית] הוא שמחה; נטישה של הסבל כולו היא שמחה.

332

בעולם, שמחה היא אהבה לאם, וכן אהבה לאב.

בעולם, שמחה היא כבוד לפרושים, וכן כבוד לברהמינים.

333

שמחה היא מוסריות עד ימי–זקנה, שמחה היא אמון מבוסס.

שמחה היא השגה של חוכמה; הימנעות מרע היא שמחה.

*********************************

הערות לבית 23: הפיל

[325] "מגיע אל הרחם שוב ושוב" כלומר, נולד מחדש בעולם בני האדם או בעולם החיות בהם אדם חווה סבל גופני.

[329] מאטנגה היא חורשה שנקראה על שמו של פרוש בשם מאטנגה שבחל בחברת האנשים סביבו ועשה אותה מקום מושבו.

בפרשנות הפיל הזכר מתואר בתור מי שעוזב את חברת הפילות והצאצאים כיוון שהם אוכלים את מזונו ומעלים בוץ במי השתייה. בין אם זו הסיבה ובין אם לא, בעדרי פילים בטבע הזכר אכן אינו שוהה עם העדר במשך רוב השנה אלא נודד לבדו ומצטרף בעונת הייחום.