פרק 12: עצמי

גרסה מתוקנת יצאה לאור בספר דברי אמת. עכשיו בחנויות (המובחרות כמובן) וכן ישירות מהוצאת פרדס במחיר מוזל.

157

אם אדם ידע את ערך עצמו, הוא ישמור על עצמו היטב.

החכם שומר על עירנות בכל אחת משלוש אשמורות הלילה.

158

ראשית, על אדם להשתית עצמו רק על מה שראוי;

אז יוכל להדריך אחרים. כך החכם אינו מזדהם.

159

אם אדם יפעל בהתאם למה שהוא מלמד אחרים,

אז הוא, המרוסן, יוכל לרסן אחרים;

אכן, באמת, שליטה עצמית היא קשה.

160

הוא לבדו מגן לעצמו. מי זולתו יגן עליו?

בעצמו, על-ידי ריסון, הוא משיג מגן הקשה להשגה.

161

רוע נוצר מתוך עצמי,

נולד מעצמי, מתהווה מעצמי,

הוא שוחק את הטיפש

כמו יהלום השוחק אבן-חן.

162

מי שמעשיו הרעים גדלים סביבו כמו המאלובא הגדלה סביב עץ הסאל,

מקיים בעצמו את ייחוליו של אויבו.

163

קל לאדם לעולל לעצמו דברים רעים ומזיקים,

אך מה שטוב ומועיל קשה מאוד לעשייה.

164

הטיפש שניסמך על רעיונות שגויים,

שדוחה את תורתם של הראויים, האציליים, שחיים בהתאם לדהמה,

מצמיח פירות של הרס עצמי כמו פירות הסוּף.

165

רוע נוצר מתוך עצמי, אדם מִטמא על-ידי עצמו.

רוע נמנע על-ידי עצמי, אדם מטוהר על-ידי עצמו.

טוהר וטומאה תלויים באדם עצמו, אדם אינו יכול לטהר את חברו.

166

אל לאדם להזניח את טובת עצמו למען טובת אחר, אפילו היא גדולה.

על אדם שיודע את טובת עצמו לנטות אל עבר מה שטוב באמת.

הערות לפרק 12: עצמי

לַ"עֲצְמִי" חשיבות מרכזית בהגות הודו ובהגות הבודהיסטית בפרט. המילה הפאלי היא אטָּא, ובסנסקריט אָטְמָן. כמו בעברית, המילה מציינת כינוי שם חוזר כאשר, למשל, אדם מתייחס לעצמו (כותב בעצמו, שומר על עצמו וכולי).

בנוסף, בהגות הודו המילה מציינת לפעמים את המהות האולטימטיבית של האדם אשר חורגת אל מעבר לקיומו האינדיווידואלי. האטמן נחשב בהגות חוץ-בודהיסטית כמשהו שזהה עם ברהמן, עם הכוח היוצר של הקיום כולו. "עצמי" במקרה הזה הוא נשמה קבועה ונצחית וגילוי העצמי הוא הערובה היחידה לאושר.

בניגוד למחשבה הוודית המפורשת באופנישדות, הבודהה כפר ברעיון הזה וטען שנשמה כזו אינה בנמצא ושחיפוש אחריה הוא עקר ומוביל לסבל. מתוך רעיון זה התפתחה התיאוריה של לא-עצמי בבודהיזם שזכתה לפיתוחים פילוסופיים מעניינים גם אחרי מותו של הבודהה.

הפרק על העצמי בדהמפדה אינו עוסק כלל בהיבט הפילוסופי וכולו מוקדש לפסוקים שעושים שימוש בכינוי השם "עצמי" באופן פשוט. אולם נקודה זו נעלמה מעיניהם של מתרגמים אחדים שביקשו לראות בפרק אישור לרעיון שהבודהיזם המוקדם תומך ולא פוסל את הרעיון הברהמיני שיש לבני אדם נשמה קבועה ונצחית שהיא מהותם האמיתית. על פי הבנתי הפרק כולו עוסק ברעיון שהישועה תבוא לאדם רק מתוך עצמו ולא מתוך אדם אחר. ראה גם הערות לבתים 279-277.

[157] הלילה מחולק לשלוש אשמורות אך הפרשנות מסבירה שהכוונה היא לשלוש תקופות חיים. שמירה על עירנות פרושה, בשביל נזיר, קיום החובות, לימוד, ומדיטציה. בשביל מי שאינו נזיר, קיום אורח חיים מוסרי.

[158] זיהומים מטמאים את התודעה של מי שאינו פועל באופן ראוי. ייתכן שהעיסוק הבודהיסטי הטיהור התודעה הוא תגובה לעיסוק הברהמיני הנרחב בשמירה על טוהר הגוף וטוהר המעמד. כאן הכוונה גם למצב מנטלי מסויים, אבל גם לסבל שייגרם למי שמדריך אחרים בלי לבסס עצמו תחילה: על פי הפרשנות הוא יסבול מלעגם של תלמידיו.

[159] המילה מגן (nātha ) מתיחסת ל"פטרון" או שליט חזק שתפקידו להגן על נתיניו. בנוסף, היא עומדת כאן לשירות המצלול: attā hi attano nātho.

[162] המאלובא הוא צמח מטפס שמתפשט ואוחז בעץ הסאל. לשניהם משמעות סימבולית בבודהיזם. על עצי הסאל מסופר, בין השאר, שפרחו מחוץ לעונה על ערש מותו של הבודהה. המאלובה אם כן מתוארת באור שלילי כמטאפורה למעשים שליליים. (ראה גם בית 334).

[164] "ראויים" הם מי שהגיעו למדרגת ארהנט, מדרגת השחרור העליונה. ראה הערה לפרק 7.

"אציליים" (ariya) הם על פי המסורת מי שהשיגו את אחד מארבעת ההישגים העליונים של הדרך הבודהיסטים לשחרור. ראה גם הערה לבית מספר 20.

הפרשנות מסבירה שפרחי הסוּף (ידוע בשמו העממי קנה-סוף) הורסים את הצמח כמו שהריון הורג את הפִּרדה.

[166] המילים "טובת עצמו" הן תרגום של atta-d-attha. הבטוי מכסה טווח משמעויות הכולל הישגים חומריים ורוחניים, אך הכוונה כאן היא לתחום הרוחני. בתחום הזה על האדם לשאוף קודם כל לשחרור עצמו לפני שהוא מנסה לדאוג להתקדמותם של אחרים על הדרך. נדמה שהרעיון הזה מקדם סוג מסוים של אגואיסטיות רוחנית, ואכן נשמעה ביקורת כזו באסכולת המהאיאנה כלפי הבודהיזם המוקדם. אך מן הצד השני הרעיון אינו משולל הגיון: על אדם קודם כל לפתח הבנה ותובנה בעצמו לפני שהוא פונה ללמד ולתמוך באחרים. מעניין לציין שהפרשנות המסורתית לא הוטרדה בבעיה הזו כלל. מה שכן הטריד את הפרשן היה הרעיון המובלע בפסוק שעל נזיר להזניח את חובותיו כלפי חבריו במנזר ובמיוחד כלפי המדריך שלו לטובת תרגול מדיטציה. על כך הפרשן אומר שטובת הנזיר דווקא מגולמת בביצוע חובותיו. מאוחר יותר פרשנים אחרים מוסיפים שרק אם הנזיר מאוד קרוב לשחרור עליו להקדיש עצמו למדיטציה ולהזניח את חובותיו. (Carter & Paliwadana 1987 p.230 & 463)