יהירות, אליטיזם, רוחניות

האנס גרובר, חבר יקר מהמבורג, שלח לי לא מזמן רשימה של שישה הבדלים בין הבודהיזם למסורת של הגורואים ההודים. אין סיבה להניח שאתם מכירים את האנס (אלא אם משהו כאן קורא ספרות מדיטציה בגרמנית) ולכן אין סיבה להניח שתכירו את סגנונו המשתלח ודעותיו התקיפות בזכות עליונותו המוחלטת של הבודהיזם על כל הדתות האחרות שהיו שהוות ושיהיו. אולי בגלל שנולדתי באזור מוכה סכסוכים אתניים אני לא שותף לחדוות הקרב הבודהיסטית של האנס, אבל בכל זאת אני חייב להודות, יש משהו בדבריו. בשורות הבאות אנסה להסביר איך תופס הבודהיזם את נושא הלימוד הרוחני, ובמה זה שונה ממסורת אדויטה ודנטה, אותה רוב האנשים מכירים דרך המוסד שנקרא "הגורו".

הבודהיזם הגדיר את עצמו ממש מהרגע הראשון כדת שאינה רואה במורה הרוחני ערך בפני עצמו לא כל שכן נציגו של אלוהים עלי אדמות, ואני מתכוון להתחלה המיתית-היסטורית של הבודהיזם כפי שמתוארת בסיפור ההארה של הבודהא. הסיפור הזה מופיע בסוטרות רבות, ושייך לחלק המוקדם ביותר של הספרות הבודהיסטית. בקצרה, הסיפור מתאר את דרכו הרוחנית של נסיך בשם סידהרתה גוטאמה, שבתום תקופה ארוכה של חיפוש ויאוש מצליח להשיג את מטרתו, מה שאנחנו קוראים "הארה". בתום החלק שמתאר את ההבנות רבות המשמעות של המואר הטרי, הבודהא מכריז שהדהרמה, האמת אותה גילה, היא כל כך עדינה ומתוחכמת עד שאיש לא יוכל להבין אותה. כיוון שאיש ממילא לא יבין, הנסיון ללמד את הדהרמה יגמר בהתשה של המורה ולכן, כך ממש אמר הבודהא, עדיף לא ללמד כלל. כיוון שיש בידינו לא פחות מעשרים ושנים ספרים המכילים את השיחות של הבודהא עם תלמידיו, ברור שהפרק של אי הרצון ללמד לא ארך יותר מכמה דקות, שבסופן, לאחר הפצרות של אחד האלים, הבודהא נאות ללמד. אותו אל, ברהמה סהמפטי, הזכיר לבודהא שישנם כמה יצורים עם "מעט אבק בעיניהם", והם עשויים להבין את מה שגילה.

לסיפור הזה כמה מאפינים חשובים. דבר ראשון, התורה אותה גילה הבודהא לא ניתנה לו מאיש. כל המורים שלו היו, לטעמו, מוגבלים ולא מושלמים, למרות שצריך להדגיש שבעיניו הם היו עדיין מורים טובים ומועילים בדרכם המוגבלת. דבר שני, הפצה של התורה לא עמדה בראש מעיניו של הבודהא. בניגוד לאותו "גורו" שתלה ליד ביתי בחיפה מודעה ובה כתוב "מחפש תלמידים", ההוראה נתפסה על ידי הבודהא כפעילות חסרת טעם ומיותרת, והשחרור נתפס כמשהו אישי ובלתי ניתן להעברה. דבר שלישי וחשוב ביותר, הבודהא החליט ללמד רק אחרי פניה ישירה מאחד האלים. רצוי להזכיר בהקשר זה שהאלים במיתולוגיה הבודהיסטית אינם נעלים על הבודהא בשום אופן. גם הם עשויים להנות ממה שיש לו ללמד ועל ידי כך להשתחרר ממעגל החיים והמוות.

המאפינים אלו מהדהדים גם היום במסורת הבודהיסטית. נזיר, למשל, אינו רשאי להתרברב בהישגים רוחניים, ולמעשה אסורה כל התדיינות על הישגים כאלו לטוב ולרע, מן הצד השני הוא רשאי גם רשאי לסרב ללמד. הנזיר חייב ללמד רק אחרי פניות חוזרות ונשנות. כמו שאמר כריסטופר טיטמוס, מורה מדיטציה אנגלי, הקהילה הופכת אדם למורה כשהיא מבקשת ממנו ללמד, ולכן אין מורה בודהיסט שמכתיר את עצמו.

במסורות אחרות התמונה קצת שונה. המסורת ההודית של אדואיטה ודנטה, שידועה במערב בעיקר דרך המילה "גורו" (מורה) ו"סאטסאנג" (פגישה עם האמת) הצליחה איכשהו להצמיח מורים שונים ומשונים שחלקם, לפחות כך נראה, הכתירו את עצמם ופועלים באופן שגובל בשרלטנות. לא שאין מורים גרועים במסורת הבודהיסטית, אלא שמשהו במסורת הזו מונע מתופעה כזו להתפתח למימדים גדולים. מדוע התופעות האלו נפוצות עשרות מונים אצל הגורואים של אדואיטה ודנטה? להלן כמה הבדלים בינה לבין המסורת הבודהיסטית.

העצמי (אטמאן)

המסורת ההודית של ודנטה נשענת על האמונה באחדות של "העצמי" (אטמאן) עם האלוהי (ברהמן). המטרה הסופית של הדרך הרוחנית היא ההכרה באלוהי שפרושה הכרה באני האמיתי ובזהות ביניהם, לעומת אמת זו כל עולם התופעות ובעיקר מה שאנו תופסים כאגו נפרד מהאלוהי נחשב כאשליה (מאיה). מבחינה פילוסופית אין בעיה מיוחדת עם הצהרה כזו, אלא שהחיפוש האובססיבי אחרי "האור האלוהי" שבפנים, יכול בקלות רבה מדי להסתיים בטעות. אנשים שחוו חוויה מיסטית, ואפילו רבת עוצמה, מסיקים, לפעמים מהר מדי, שהגיעו לסוף הדרך ושישנה זהות בין העצמי שלהם לאלוהי. בקיצור, הם יכולים להתחיל לתפקד כשער למציאות אלוהית. כנגד סכנה זו הבודהא לימד דבר אחד בקשר ל"עצמי" או ל"אני" ––הוא רק מקור לדעות שגויות. כל הדברים הם "לא-אני", ואין שום דבר שאפשר לקרוא לו "אני". בניגוד לדעה רווחת, אין כאן כוונה לבטל את המילה אני כפי שאנחנו משתמשים בה בשפה יומיומית, או לבטל איזה אגו פרוידיאני, אלא יש כוונה לצאת כנגד התפיסה הברהמינית שקיים אני-אלוהי ושכל השאר הינו אשליה. בין ביטול העולם כ"אשליה" ובין חתירה להשיג את האלוהי הבודהא מתווה דרך אמצע שמכוונת להבין כיצד הסבל נוצר הנסיון לאחוז בדברים נזילים ומשתנים.

דמוקרטיה

הבודהיזם סובלני לדתות אחרות אבל מחשיב בהחלט את המסורת, הטקסט והדת הבודהיסטים. לעומתו המסורת המודרנית של הגורואים עוסקת בסינתיזה של תורות רוחניות שונות ומנסה להכפיף אותן תחת הרעיון שלכל התורות בסיס משותף. רעיון זה נמצא גם בתיאוסופיה שנולדה במערב, וניסתה למצוא את הדת הגנרית, ממנה כביכול יוצאות כל המסורות הרוחניות. הבודהיזם, לכן, הוא פלורליסטי ודמוקרטי והודנטה, כמו התיאוסופיה, היא קניבלית וטוטאליטרית. הפילוסופיה הבודהיסטית עושה הבחנות בין מסורות רוחניות מועילות ומזיקות, דומות ושונות, ולכן היא ביקורתית, אבל בה בעת מקבלת את קיומם של פולחנים ומנהגים שונים. הגורואים יטענו שהם מבינים ומסבירים את כל המסורות ושבעצם, דרך המשקפיים שלהם, אין הבדל ממשי ביניהם, ולכן זו מסורת לא ביקורתית ואפילו אנטי ביקורתית. אנטי ביקורתיות מקדמת כמובן דבקות במורה ואמונה עוורת.

ההבדל הזה משתלב היטב ברעיון שהגורו הוא המפתח להתעוררות של התלמיד, והוא משמש כגורם מתווך בין התלמיד להארה. הסכנה היא כמובן שהשילוב בין אנטי ביקורתיות ועליונותו של המורה כמתווך הארה תוביל, כמו שאכן קורה, לתלות גדולה.

המורה הבודהיסט יכול להיות מורה של טקסט מסוים או חונך רוחני. החונך הרוחני נקרא "חבר טוב" והרעיון של חברות או חניכה אישית על פי דגם של אב ובן חזקה יותר מקבלה של סמכות או אמונה. מערכת היחסים במנזר מוסדרת על ידי חוקים ידועים, ואיש, כולל הבודהא עצמו, לא שם עצמו מעל החוקים האלו. במנזר וכן במסגרת מודרנית לא נזירית, המורים מעודדים חקירה, ביקורת (בונה), ובחינה של מה שנאמר. הסמכות, בסופו של דבר היא הנסיון של כל אדם, ולא האמונה במורה. הבודהא מצהיר לא פעם שצריך אמונה ברמה מספיקה כדי להתחיל לשמוע את מה שהמורה מלמד, ואין לקבל את התוכן בלי לחשוב, לנסות ולתהות בעצמך. כמובן שדבקות עיוורת תוך ביטול עצמי אינה דבר רצוי.

הארה

גורואים ומורים רוחנים מתיחסים לעצמם פעמים רבות כמוארים, וגם אם לא אומרים זאת ישירות הם רומזים על חוויה רוחנית חזקה ששנתה אותם מקצה לקצה, או מדברים על חוויה חזקה, התעוררות, או משהו דומה לזה. הדבר מוזכר בדרך כלל בפרסומים שנעשים לכבודם בהרצאותיהם ובדברים שהם כותבים. מורה בודהיסט, אפילו אם הגיע להבנה נאורה שאין כדוגמתה לעולם לא יצהיר על הישגים רוחניים מסוג כלשהו. יש לכך סיבה מנהלית: חוקי המנזרים אוסרים על התרברבות רוחנית, וסיבה פסיכולוגית: יהירות נחשבת לאחד המכשולים העמוקים ביותר בדרך להתעוררות. כדי להמנע מכל ספק אפילו מי שעבר את המכשול הזה נמנע להצהיר על מעמדו בסולם הרוחני (אם יש כזה). מנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה שאין ספק באיכותם, כמו, למשל, הדלאי לאמה, מעולם לא טענו ולא רמזו שהם מוארים או שחוו חוויות יוצאות דופן שמקנות להם מעמד מיוחס. לעומתם אנשים צעירים וחסרי נסיון (שכותבים, למשל באן-ג'י-אר), מציגים את עצמם כמורים רוחניים. הדבר הזה כמובן משרת את העמדתו של הגורו מעל שאר האנשים, ומהווה מקדם מכירות לא רע.

כסף

למרות שאין זה כלל, גורואים בדרך כלל גובים כסף על ההוראה, ולדבר יש שורשים במסורת הברהמינית ההודית. אין זה המקום כמובן לפרט על אותם אלו שהחזיקו ברשותם אוסף קאדילקים, רולסרויסים, או סתם חשבונות בנק שמנים מלבד ציון העובדה הידועה שהיו כאלו, מפורסמים ולא מעטים. לעומתם, מורים בודהיסטים, נזירים ולא נזירים, שומרים באופן עקבי למדי על לימוד ללא תמורה. המורים והאירגונים מתקימים לרוב על טוב ליבם של האנשים, היינו על תרומה אנונימית בסיום הקורס או ההרצאה. למעשה כל המוסד הנזירי מתקיים על תרומה, וישנם מורים בעלי משפחות שכל הכנסתם באה להם (בקושי, יש לומר) מתרומות. אני חושב שכדאי להדגיש את הדבר הזה: ישנם היום (לא בהודו לפני אלפיים שנה) אנשים מערביים, מודרניים, שגרים במדינות מערביות, קונים אוכל בסופר ומשלמים חשבונות, שכל עיסוקם הוא הוראה ואינם מקבלים שום משכורת על עבודתם. ההסתמכות על נדיבות הקהילה שומרת על העיקרון של נתינה ללא תמורה ומפתחת את הערבות ההדדית בין המורה לתלמידים. הדדית. לא חד צדדית.

אדואיטה ודנטה היא מסורת שכבודה במקומה מונח. אין לי כוונה להתעמת על העקרונות הדתיים או הפילוסופיים שלה, וגם לא עם אותם מורים יקרים שמלמדים בצניעות חוכמה עתיקה, אלא רק להציג כמה מאפינים מבניים שמאפשרים את אחד הדברים העצובים ביותר בניו אייג' ובתנועות רוחניות: פיתוי, ניצול ורמייה של תלמידים על ידי מורים מסוימים. אפשר לטעון שתופעות שליליות כאלו קיימות בכל דת ולמעשה בכל מערכת חברתית, אבל כאמור הן מתאפשרות ביתר קלות בגלל המאפינים שסקרתי למעלה: המעמד של הגורו כמתווך הארה, היותו "מואר", היותו אנטי-ביקורתי, ויחסו לכסף. כנגד אלו קשה להחמיץ את הניקיון היחסי בו רוחץ עולם ההוראה הבודהיסטי שמוריו החשובים ביותר לא רק שאינם טובלים בפרסום וכסף, אלא מציגים דוגמה חיה לעקרונות אותם הם מלמדים. הגדרות והסייגים שהבודהיזם שם לעצמו בדיוק כדי להימנע מהתופעות השליליות שהוזכרו מאפשר להימנע מהיהירות הגורואיסטית ובכל זאת לשמור על האליטיזם שכרוך באותה תורה "שאיש לא יבין".