אני מעבירה אותך [קיטור חד פעמי]

פעם בכמה זמן יוצא לי להתקשר לארץ כדי לסדר משהו ובכל פעם זה מפגש מעורר השתאות, או במילים אחרות, כאפה לפנים. לא שאני מאלה שאוהבים לקטר על המצב ולהשוות כל הזמן בין ישראל לאירופה, אלא שהטלפונים אלו מזכירים לי משהו נחמד-עצוב על המקום ממנו אני בא.

פרק א': באוניברסיטה

בפעם הקודמת הייתי צריך מהאוניברסיטה איזה מסמך. התקשרתי לחוג שלמדתי בו בתקווה לדבר עם המזכירה הנחמדה שבטח עוד זוכרת אותי, אבל ענתה לי המזכירה החדשה. ליתר דיוק היא ענתה לי, שמעה חצי מהשאלה שלי, אמרה "תמתין בבקשה", והמשיכה לדבר עם מישהו שעמד מולה. כשהיא חזרה אלי (דווקא היה מעניין להקשיב, חברה של הסטודנט היתה מאושפזת כמה ימים והוא לא הגיע למועד ב' בפילוסופיה יוונית. מה היה לה? אני לא אגיד. אבל היא יצאה מזה, ברוך השם) היא טענה שאי אפשר לקבל את המסמך, שאין דבר כזה, שחבל לי על הזמן. היא שלחה אותי בכל זאת למדור אישורים שמיד הסכימו לשלוח לי את המסמך בדואר. כן, הם ישלחו בדואר, הגיע המשיח, אפילו לא צריך לבוא אליהם!

תנחשו מה? הם לא שלחו. הם גם לא ידעו על מה אני מדבר עד שהגעתי בגופי למדור השביעי שפתוח בדיוק עד עשר וחצי בבוקר ומאחת עד שתיים. אם אתם חייבים לדעת, קיבלתי את המסמך רק אחרי שאמא שלי נזכרה שהשכנה שלנו עובדת במדור בחינות שזה ממש על יד מדור אישורים. ממש ליד! אני אומר לכם, באותו יום קיבלתי איזה עשרה עותקים.

פרק ב': הוצל"א

השבוע התקשרתי לכמה הוצאות ספרים. החלטתי לנסות לתרגם ספר לעברית ורציתי לדעת אם משהו יהיה מעונין. זה ספר טוב ואני צריך את הכסף. מזכירת קבלה אחת אמרה לי "אני מעבירה אותך" ולפני שהספקתי לגהק ענתה לי מישהי שלא הזדהתה. למעשה, לא ממש ידעתי עם ענתה לי שוב המזכירה או מישהי אחרת.

מזכירה אחרת אמרה "תשלח את כתב היד". "אבל אין שום כתב יד," אמרתי, "אולי אתם רוצים שאשלח דוגמת תרגום?"
– "אנחנו צריכים את כל כתב היד", היא התעקשה.
– "אבל זה מאוד לא מקובל," תמהתי.
– "אנחנו חייבים לקבל את כל כתב היד בהתחלה."
הרגשתי לא מובן.
– "תשמעי, זה לא יכול להיות." יצא לי קול צרוד כזה, מפחיד.
– "טוב, אני מעבירה אותך."
ושוב נזרקתי לחדרה של מישהי קצרת רוח לא פחות שלא הזדהתה.

דווקא הגבר היחידי שדיברתי אותו הי נחמד, אפילו נחמד מדי. "תבוא, נשב, נדבר," הוא אמר לי.
– "אתה לא רוצה לדעת קצת על הרקע שלי ועל מה שאני מעונין לתרגם?"
– "אה, כן, תשלח לי משהו."
– "אני יכול לשלוח לך דוגמת תרגום."
– "כן, תשלח, תשלח."
– "באיזה סדר גודל?"
– "כמה עמודים, כמה עמודים. תשלח ונדבר."
נכנעתי. תרגמתי כמה עמודים ושלחתי. אגב, הוא לא אמר איך קוראים לו.

פרק ג': מוסר השכל

אני פונה אליך קוראת יקרה. אם את מזכירה, או אפילו מרכזת חוג, מנהלת זוטרה, מענה טלפוני אוטומטי, או סתם עברת והרמת כי זה צלצל, אנחנו מצפים ממך ממש לדבר אתנו כשאת עונה, ואנחנו לא רוצים להמתין. המתנו מספיק, עכשיו תורנו. אם את לא יודעת משהו, למה שלא תגידי "אין לי מושג, כדאי שתדבר אם חווה ממדור חקלאות אורגנית." אם ניראה לך שאת אמורה לדעת, למה שלא תבררי? ואולי את מנהלת בכירה, עורכת, ראש חוג, רקטור או נשיא המדינה, למה שלא תגידי את שמך בפתיחת השיחה? הרבה עושים את זה ומספרים שזה כדאי! ולסיום, לפקידות המענה הטלפוני הבריטיות (שקוראות את המדור הזה באדיקות) אני רוצה להגיד, לא תעבדו עלי עם הנימוס שלכן, אני יודע שאתן עובדות בו זמנית בשביל חברת נסיעות, חברת כרטיסי אשראי, חנות מקוונת לציוד דיג ויעוץ טכני למצלמות דיגיטליות ושאתם מקריאות לי תשובות מהמחשב.

פרק ד': אפילוג

מילה לסיום. הקידמה רוצה לחסוך לנו משהו ומציעה לעשות הכל בטלפון, ואפילו בלי לדבר עם בן אדם אמיתי. כבר התרגלתי להקיש כל מיני מספרים ("הקש אפס לנציג שירות") אבל היום הפתיעו גם אותי. התקשרתי להזמין כרטיסי רכבת וענתה לי מכונה שביקשה שאני אגיד ממש ככה במילים כל מני דברים. זה ממש העביר לי צמרמורת בגב. פחדתי שמישהו יחשוב שאני מדבר לעצמי.