שני דברים חשובים התרחשו לאחרונה באנגליה. הראשון הוא ה spending review של הממשלה החדשה שקבע מה גובה הקיצוץ התקציבי וכיצד עוגת הקיצוצים תתחלק בין המשרדים השונים. (עוגת קיצוצים – תודו שזו מטפורה נאה!). השני הוא פרסום של דו"ח בראון על מימון ההשכלה הגבוהה באנגליה. הדו"ח מציע שיטה חדשה לגמרי למימון, שעיקרה הטלת האחריות למימון על בוגרי האוניברסיטאות. התקרה על שכר הלימוד בתואר ראשון תוסר ולמרות שזה אינו צעד פופלרי בקרב הסטודנטים, אני חייב להודות שמדובר במהלך שיש בו הגיון. לטענת מחברי הדו"ח השכלה גבוהה נחשבת להשקעה הטובה ביותר, ובעלי תארים מרוויחים טוב יותר (בממוצע) מאשר חסרי תארים. מדוע שחסרי התארים יממנו, באמצעות המדינה, את הרווח שצפוי לבעלי התארים? אבל זה כמובן לא כל הסיפור. שינוי כזה יעצים את הפער בין המדעים הטהורים למדעים היישומיים ויוביל להקטנה משמעותית בהוראה של מדעי הרוח.

"החיים הם מה מה שקורה כשאתה עסוק בלתכנן דברים אחרים" שר לנון. בתור ילד זה כבר הרגיש נכון וברור והשיר נושא את המסר הלאה. אלא שתכונה משונה של המוח שלנו מאפשרת לנו לשכוח את המשמעות של משהו ששמענו אלפי פעמים, אפילו אם הוא מצביע אל עבר אמת גדולה ופשוטה.

מחקר כולל בדרך כלל הרבה עבודה עצמאית, למידה של חומר רב, מחשבה יצירתית וביקורתית, ניהול זמן קפדני, משמעת עצמית, ויכולת קומוניקטיבית גבוהה שבאה לידי ביטוי בכתיבה לכל מני פורומים והרצאה בפני קהל. כשמסתכלים על זה ככה, מישהו עם חבילת הכישורים האלה הופך לפתע מנרד אקדמי מוזר למועמד שיהיה חבל לא להכניס אותו לעסק שלך.

יש הרבה אנשים שלא נוסעים להודו, ושלא יכולים או רוצים לקחת כמה ימים של הפסקה מהחיים והמשפחה כדי לצאת לריטריט של מדיטציה ושתיקה. נודה באמת – קורס מדיטציה אינטנסיבי אינו מתאים לכל אחד בכל זמן. אבל אפשר להתחיל בצעדים ראשונים קטנים יותר.

"היסטוריה של העולם במאה חפצים" היא סדרה ברדיו 4 של הביביסי, שרק אנגלים היו מסוגלים להפיק. יש בה שילוב של תשוקה להיסטוריה, אימפריאליזם, אוניברסליזם, וכמובן עשיית רדיו איכותית שמתחברת גם לאתר אינטרנט ותוכן גולשים, או בעצם תוכן מאזינים. הסדרה משרטטת היסטוריה של העולם במאה פרקים, כל פרק מוקדש לאוביקט אחד שמסמן תקופה או אזור או…

לקריאה של הרשימות האחרות בסדרה על האקדמיה אפשר ללחוץ כאן. שאלה שמטרידה את שנתם של דוקטורנטים בכל העולם כשהם לא עסוקים בניסוי שלא הצליח או ברעיון שמסרב להתגבש במילים היא איך לקבל את המשרה האקדמית הנכספת? מקריאה בפוסטים הקודמים אפשר לקבל את הרושם שקל יותר לזכות בלוטו מאשר לזכות במשרה אקדמית קבועה, אבל זה כמובן…

למה החוקרים בכלל מגיעים למצב שבו הם מגלים שהם יודעים יותר מדי על מעט מדי, מרוויחים פחות מהחברים שלהם, ולא נהנים בעצם ממה שהאקדמיה אמורה לספק? התשובה היא שהם מגיעים לקו הסיום של הדוקטורט לא מעודכנים במה שקורה בהשכלה הגבוהה. הפוסט הזה מבקש לתקן את זה.

אני עוקב בחשש משהו אחרי הקיצוצים הצפויים בהשכלה הגבוהה באירופה ובאנגליה, ולא רק בגלל שמדובר גם במשכורת שלי. על פניו פרופסורים אינם שונים מבני אדם אחרים, ואם כל מעסיק רשאי לפטר את עובדיו, מדוע לא האוניברסיטה? התשובה נעוצה במעמד המיוחד של האוניברסיטה כאקדמיה, כלומר כמוסד שאמון על חקירת המציאות וייצור ידע אמיתי.