התלבטות

השבוע, כמו בכל שבוע החלטתי שאני רוצה אינטרנט מהיר. אידיאסאל, כבלים, לא אכפת לי, רק שיהיה מהיר. אני גם עובד על מחשב בן מאה שנה. לפחות מאה. אולי קצת יותר. אני לפעמים מתבייש לספר שקניתי אותו עם 32 מגה ראם ושידרגתי קצת ושהבטרייה (זה נייד) כבר מזמן לא עובדת. חייב מחשב חדש.

אתם, ורבים אחרים תוהים איך הגעתי למצב הזה. למה אין לי אינטרנט מהיר? למה המחשב הזה? אני – שהייתי תמיד בחזית הטכנולוגיה, שלפני הקומודור שישים וארבע היה לי דרגון שלושים ושתיים עם טייפ שהקליט את תוכניות הבייסיק שכתבתי, שלפני שידענו למה בדיוק האינטרנט הזה טוב כבר למדתי HTML – דווקא אני משתמש בדיאל אפ איטי ויקר וכותב את הבלוג הזה על וורד 97.

אם אתם מכירים קבוצת תמיכה למי שנדחפו לשוליים הסהרוריים של הטכנולוגיה, אני בפנים.

אומנם התקציב שלי צנוע, אבל זה לא תרוץ. כולם יודעים שאינטרנט מהיר עולה שני פאוד יותר מדיאל-אפ. שני פאוד בארץ הזו זה פחות מחצי משכר המינימום לשעה. זה לא סיבה לחכות חצי שעה כדי להוריד כמה תמונות ששלחו לך באימייל. פתאום הסתבר לי שיש סיבה אחרת לכל זה – אני גולש ככה כי השתלט עלי השד הנורא של ההתלבטות.

כבר צילצלתי לכמה ספקיות שרות כדי להתקין אינטרנט מהיר. הנתונים לפני. המחירים רק יורדים כל הזמן. אז מה הבעיה? הבעיה היא שאני לא יכול להחליט. נשארתי רעב כמו החמור שלא יכול היה להחליט בין שתי ערמות החציר הזהות. האגדה של תרבות הצריכה מספרת שככל שיש יותר בחירה מדד האושר עולה. ברצינות? מבט אחד בעיניים של צרכן נבון שמנסה להשיג לעצמו את הדיל הטוב ביותר (כלומר, אני) מסגיר את האמת.

הכלכלה הזו מענישה אותך על זה שאתה רוצה לדעת. הם מראים לך בדרך הקשה שעדיף לך פשוט להחליט באופן אימפולסיבי. עונשו של הצרכן הנבון הוא שהוא יודע את כל הנתונים, ויודע שהוא בעצם לא בנוי להשתלט על המידע הזה. בעיסק הזה יש יותר מדי פרטים. יש כבלים, יש טלפון, יש חבילה כזו וחבילה כזו ונותנים או לא נותנים מודם בחינם עם הגבלת גלישה של 2 גיגה או 4 או לא במהירות של 1 מגה, חצי, כפול, פי ארבע, עם טלויזיה בכבלים או קו טלפון בחוזה סגור או לא סגור ל12 חודשים. לך תבנה טבלת השוואה בין 6 ספקיות שרות שמציעות לך חבילות כמעט זהות אבל לא ממש.

רצינו זול? רצינו לקנות און ליין? רצינו שלא יבלבלו לנו את המוח עם תווך קימונעי – בבקשה: אין מוכר. אין חנות. אין למי להביט בעיניים ולשאול "אתה בטוח שזה אופציה טובה?" ולהשחיל איזו בדיחה. עכשיו זה אתה והאותיות הקטנות. החברות הבינו שהתשת הצרכן היא המדיניות הטובה ביותר. אני בטוח שאם הייתי צועד לחנות שמוכרת אינטרנט מהיר, הייתי קונה תוך עשר דקות. כמו שקניתי את הנייד שלי. כמו שאני קונה גבינה או ספר. מבחר מוגבל של אפשרויות זמינות והופ, אתה מחליט והולך לשתות קפה.

אני נתקל בזה כל הזמן. אני יכול להשוות מחירים ולהשיג כל ספר שאני רוצה באינטרנט. בכל רגע אתה יכול להשיג דיל טיפה יותר טוב מחברת גז אחרת, חברת חשמל אחרת, חברת טלפון אחרת. אתה אדם חופשי, מספרת האגדה, אתה יכול לבחור כל הזמן. אבל מה שקורה בפועל זה שאתה מתוסכל מהאפשרות שיש דיל יותר טוב, שיכולת לחסוך עוד קצת ולקבל עוד קצת יותר. את המילה חמדנות כבר הזכרתי?

ההתלבטות היא הפרי הבאוש של הבחירה החופשית. יש שיגידו אשליית הבחירה החופשית: הרי כמה באמת אנחנו חופשיים ממה שגורם לנו לבחור ככה או אחרת? אני עדיין לא פתרתי את החידה הזו (של הרצון החופשי), אבל מה שבטוח זה שלרעיון שאני יכול לבחור, רעיון שמפומפם לי למוח עם כל פרסומת לחבילת גלישה חדשה, עם כל פרסומת למחשב נייד משוכלל יותר, יש השלכות לא נעימות. אחרי יום כזה, כל מה שאתה רוצה זה לזרוק את המחשב לפח ולברוח להרים.

בהרים הכל נראה קצת אחרת. יש עצים ואבנים וחיות קטנות שלא יודעות כלום. אם קר לך אתה צריך להדליק מדורה. אתה לא חושב: "באיזה עצים אני אבחר? הענפים היבשים של האורן נשרפים טוב אבל אולי עדיף גזעים של עץ אלון, מצד שני אני יכול לבחור במקלות עץ דובדבן שיתאימו לשק שינה שאחותי קנתה לי, או שדווקא חבילה משולבת של שיחים יבשים וגזעים של עץ מהגוני." לא, אתה פשוט מדליק את מה שיש. כמה פשוט לחיות בהרים!

הבעיה היא שבלילה קר.

בקיצור, כדאי לזכור שלעננים שמפוזרים הבוקר בשמיים הכחולים זה לא משנה בכלל. כל השטות הזו של הבחירה והשדרוג באמת לא מזיזה לדברים החשובים של החיים. האם זה אומר שאני אחיה לעד בלי אינטרנט מהיר? מה פתאום! כשחשבתי שאני צריך טלפון נייד הלכתי וקניתי אחד. זה לקח שעתיים. כשהייתי צריך לעבור דירה, ראיתי שלוש דירות והחלטתי על אחת מהן. זה לקח יום. אפשר לעשות את זה גם עם אינטרנט מהיר. חבל שלקח לי חודשיים להבין את זה. אני הולך היום לממש את הזכות שלי לא לדעת ולא להשיג את הדיל הטוב ביותר. אני עושה את זה, שוכח מזה, והולך לקרוא את מה שבאמת מענין אותי. הצרכן הנבון החליט להפוך לאדם נבון.

הידד לחופש!