וואט דה פאק?

אנארג'י פרסמו כתבה בעקבות הסרט what the bleep do we know. מי לא פרסם כתבה בעקבות ערב עיון בעקבות הרצאה בעיקבות הסרט המדובר הזה? תיראו, אני כרגיל בעניני סרטים קצת אחרי כולם, כי אני פשוט לא הולך לראות אותם אלא אם מכריחים אותי, אבל יצא המקרה וחברים רצו לראות את הסרט הזה ואני הסכמתי גם כי הכינו לי ארוחת ערב מצוינת וגם כי באמת היה פוטנציאל שסרט לא הוליוודי יגיד משהו מענין על העולם. אך אבוי, זה היה אוי ואבוי.

הדבר הכי נורא היה שחלק מהחברים דווקא ממש נהנו מהסרט, ונראה שהם לא היחידים בעולם שממש חשבו שזה מדבר אליהם ושהם מבינים את זה. מה היה להבין? גיבוב שטויות כזה לא שמעתי בחיים שלי. מי שרוצה לקרוא על הבעיות העובדתיות שבסרט – למשל על "הניסוי" המדהים שהראה איך מדיטציה "הורידה" את רמת הפשיעה בוושינגטון או איך "המדען" מסארו אמוטו "הוכיח" שמילים מכוערות ביפנית גורמות למים ליצור גבישים מכוערים ומילים נעימות יוצרות גבישים יפים – יכול קרוא בערך המושקע בוויקיפדיה. אני דווקא רוצה לספר איך לפני שבדקתי ידעתי שזה שטויות.

כדי לדעת שזה קשקוש מקושקש לא הייתי צריך לדעת את מה שהסתבר לי אחר-כך –  שיוצרי הסרט הם חסידים של האישה הבלונדינית המפחידה מהסרט שמנהיגה אירגון אמריקאי ששואב את תורתו מתיקשור עם לוחם שחי באטלנטיס לפני 35,000 שנים. ידעתי את זה בגלל איך שהסרט עשוי.

להלן תקציר. מדובר בסרט דוקומנטרי למחצה שמשלב ראיונות של מדענים עם קטעים מבוימים ומשוחקים. הקטעים המשוחקים מאיירים את הרעיונות של המדענים. המסר המרכזי — וכאן אני מתאמץ בכוח להוציא משהו קוהרטני מערימת הדמויים שתקפה אותי בשעת הצפיה — הוא שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו, ואנחנו חופשיים לעשות זאת בגלל שככה, על פי תורת הקוונטים, בנוי העולם. למשל הגיבורה חושבת חיובי ומתגברת על הדיכאון שלה. 

הדבר האחרון שזה הזכיר לי היה סרט דוקומנטרי או תוכנית על נושא מדעי. נ' אמרה שזה הרגיש כמו משהו בין סרט תדמית של מוזיאון הנגב לסרט אירוטי מסוג גרוע במיוחד. למה סרט אירוטי? כי העלילה עשויה כל כך גרוע, כאילו למלא את הזמן בין הקטעים הערוכים יתר על המידה מתוך דברי ה"מדענים", וכי ההבטחה שנבין משהו, שנקבל איזה מידע או סיכום נדחית ונידחית ולא מתממשת. העלילה היתה לא פחות מאשר וולגרית, ואם אתם חושבים אחרת כדאי שתתנו לעצמכם דין וחשבון על האיזון של סל התרבות שלכם. לי זה דווקא הזכיר פרסומת למשחת שיניים. היוצרים מוכרים לנו את האמת הרוחנית הרדודה והאמריקאית: אתה אחראי לגורלך.

הסרט הזה משתלב איכשהו בז'אנר ההולך ומתפתח של תעמולה בכסות תעודה. (דומה במשהו לפרנהייט 9/11 שהוא בעצם סוג של פרופגנדה פוליטית) לסרט הזה אין שאלה. יש רק תשובה. והתשובה היא "אתה יוצר את המציאות שלך". זו תשובה שהולמת את הדרוויניזם החברתי והקפיטליזם של אמריקה: הרי אם אנחנו יוצרים את המציאות שלנו, את מי אפשר להאשים בעוני, מחלה, או דיכאון, חוץ מאת עצמנו? וכמובן שמי שמצליח, מתעשר מסתדר, וחי טוב יכול לטפוח לעצמו על השכם ולזכור שהוא הוא יצר את המציאות שלו. תחושת אשמה ואהבה עצמית זו האידאולוגיה של אמריקה וזה מה שבסופו של דבר הסרט אומר (ולא אכפת לי שהוא מלא רצון טוב, רוחניות ואלטרנטיביות).

במקום ללמוד משהו, אנחנו מקבלים רצף קליפי מגוחך עמוס בשברי משפטים של אנשים, ללא הקשר, בלי לדעת מי הם ולמה הם חושבים את מה שהם חושבים. מצפים מאיתנו שנאמין שכל זה מדעי, כי אנחנו הרי מאמינים לאיש עם זקן לבן שיודע להגיד מילים שאנחנו לא מבינים. זה הוגן כמו הגרף הפסאודו מדעי שמציג את שיפור בריאות השן בפרסומת למשחת שיניים. לא צריך לדעת את פיסיקה קוונטית כדי להבין שהסרט מעוות (למרות שאם יודעים פיסיקה קוונטית, אפשר לראות את זה מיד) מספיק שמבינים קצת בסרטים.  

לא קשה להבין שהסרט מנסה להאכיל אותנו בכפית, אבל הכפית נדחפת כל כך חזק שהיא נתקעת בגרון. המציאות היא מה שאני חושב, ואני חושב שזה סרט גרוע. לפי השיטה הזו, גם אם הוא היה סרט טוב, הרי שאם אני אחשוב על זה מספיק חזק, הוא יהפך לסרט גרוע. אאאאה!

תנסו ותראו אם הצלחתי. 

כבר אמרתי שיוצרי הסרט הם חסידים של האישה הבלונדינית המפחידה (שקרה לה משהו מוזר מאוד לשפתיים) שמנהיגה אירגון אמריקאי ששואב את תורתו מתיקשור עם לוחם שחי באטלנטיס לפני 35,000?