החפצים

אני מניח לרגע את הדיון המענין עם לירון על מוסר, אבולוציה ואלוהים, כדי לספר לכם על משהו אחר שאני אוהב לעשות: לקנות חפצים.

חנויות ומותגים מגעילים אותי. כשאני עובר ליד חנות בגדים אני לא מדמיין את עצמי בבגד חדש ונחשק במסיבה נוצצת אלא מתפרות ענק אזורים נידחים של סין. כשאני מסתכל בחלון ראווה של חנות למכשירי חשמל אני לא רואה את עצמי על כורסא מול מסך ענק, אלא רואה שיטה מתוחכמת שמוכרת לי באשראי שאין לי מכשיר שמכניס לי הביתה פרסומות למכשירים נוספים שאיני צריך. לפעמים אני גם רואה את בעלי הרשתות האלה הולכים למסיבות עם החברים שלהם ונוסעים במחלקה ראשונה לחופשת סקי. (הייתי מספר לכם גם מה שאני חושב על מה שמיקרוסופט עושה בתחום המחשוב הביתי, אבל חבל על העצבים הרופפים שלי).

יכול להיות שבמקום אחר הייתי נאלץ מדי פעם לעצור את הנשימה ולהכנס לחנות כזו כדי לקנות עגלה לתמר, או טלפון נייד. אבל לשמחתי אני גר באנגליה, מקום בו האנשים מעריכים ג'אנק, אוהבים למכור אותו, ומתים להתעסק קצת, בהתנדבות, בסחורה משומשת. אפשר לקנות כמעט הכל בחנויות צדקה כמו אוקספם, ואפשר ללכת לחנויות שסמוכות למתקני המחזור, שם מחזירים לשוק את מה שאנשים זורקים. אפשר גם לקנות באיביי, אבל מכל המקומות אני אוהב הבזאר שנקרא כאן car boot sale.

במגרש פוטבול ענקי מצטופפות מדי יום ראשון מאות מכוניות וליד כל אחת מהן מישהו מוכר משהו. למשל כורסא ועליה בובת סוס ענקית (במרכז התמונה). הנה הזדמנות לגלות מה תופס אבק בבוידעם של אנגלים. משפחות מגיעות עם ערמות עצומות של צעצועים (כמה בובות לכל הרוחות צריכה ילדה?), בגדים וציוד תינוקות, שנותרים חסרי שימוש כשהילדים גדלים. קשישים מציגים לראווה את אוסף כלי העבודה שלהם, תנור ישן וכלי מטבח כי הם עוברים "לבית קטן יותר", כלומר למעון גמלאים. צעירים נוסעים להונג-קונג לנסות את מזלם בעסקים נפתרים מכובעי בייסבול ומחשבונים. אופורטוניסטים קונים ומוכרים מכל הבא ליד עתיקות, ג'אנק, ציוד אלקטרוני וחלפים לרכב.

זה השוק האמיתי. יש כאן אנשים אמיתיים שמספרים לך משהו על עצמם, ושאפשר להתמקח איתם קצת ולספר מה אתה הולך לעשות עם משאבת האויר לאופניים שזה עתה קנית. אין כאן "איך אפשר לעזור לך" או "הבא בתור בבקשה". גן עדן צרכני.

את רוב הדברים לתמר – עגלות, צעצועים, בגדים,מיטה, תנור – קנינו יד  שנייה. זה כיף לקנות משהו בעשירית ממחיר החנות. אבל הכיף האמיתי הוא לגלות דברים שלעולם הייתי קונה בחנות. לפני כמה שבועות שמתי את ידי על מקרן שקופיות משנות החמישים. אמנם הצלחתי לשרוף את הנורה, אבל זו הייתה הזדמנות נפלאה ללמוד איך מקרן כזה עובד, ולצלול אל תוך העולם האכזר של נורות בעוצמה גבוהה. למדתי (באינטרנט כמובן) על סוגי בסיסים, על תחזוקה של נורות למקרנים, על עוצמות, ועל חנויות מקוונות בהן אפשר היה לקנות נורה של 500W. לצערי המחיר לנורה כזו הוא בסביבות 500 ש"ח. נאלצתי להתאפק עוד קצת ולא לצפות באוסף השקופיות מהחתונה של הורי, ומהביקור בסרי לנקה.

דוכן אנגלי טיפוסי נראה ככה: פורצלנים מכוערים, מקלות גולף, קנקן תה וכוסות מעוצבים באופן מחריד ומונחים על מפה לבנה לצד בובות חרסינה של פרות עם מבע מיואש. על הרצפה תיקים שלא הייתי מביא אפילו לים, ארגזים עם צעיפים וחפצים בלתי מזוהים, קצת שבורים. מאחורי כל זה אישה בריאת בשר וחייכנית ששמחה לייעץ לך (הצעיפים האלה בדיוק חוזרים עכשיו לאופנה, הם היו של חמותי, אולי אתם צריכים גם ווילונות?). קנינו קנקן פלסטיק למיץ בשקל. נופפנו לשלום (איזה ילדה חמודה!) והמשכנו בדרכנו.

בין מכשירי חשמל משנות השמונים והבגדים המעט לא נקיים, אפשר למצוא גם מקרוסקופ לילדים, מכשירי שעושה קצף לאמבטיה, מכונה לספירת כסף, וציוד דיג. סופרסטור.

את העין שלי דווקא תפס הפטפון הזה שעלה הרבה יותר מדי (£45) אבל העלה בי כיסופים לאוסף התקליטים הנחמד שהשארתי בישראל. לשמחתי כבר קניתי לפני כמה חודשים פטפון מקסים [תמונה] הרבה יותר שיכול לנגן את תקליטי ה "78 שגם אותם הצלתי כמעט בחינם מהזבל. אני מרגיש שאני ממש מציל את החפצים האלה, שעלולים רחמנא לצלן להזרק לאשפה, להשבר להסדק, או להגיע לידים שמי יודע מה יעשו בהם! רק אשתי מסרבת להבין וחושבת שאני מביא הביתה גרוטאות.

היה ביקור מוצלח. מצאתי אפילו משקפי שמש במקום אלה שאבדו לי אי שם בכנס באוקספורד. כבר חשבתי לקנות זוג באחת החנויות בעיר (150 ש"ח), כשנ' זיהתה משהו בין מגפיים מלאות בוץ לחליפת סקי משומשת. תמורת 5 ש"ח הבחור הצעיר נפרד מהמשקפיים הכתומים ועוד סיפר לי, דרך אגב, שהוא קנה אותם לא מזמן לקראת חופשת סקי, אבל התאכזב לגלות שהן לא חוסמות את הרוח. מזלו הרע הוא מזלי הטוב.  

ממש לפני שעזבנו, העין שלי קלטה לפתע משהו מוכר תחת אחד השולחנות. לרגע לא הבנתי מה בדיוק ראיתי. התקרבתי, הזזתי ארגז קרטון עם כוסות זכוכית (כבר קנינו בשבוע שעבר), ומצאתי תיבה מחומר פלסטי מיושן שעליה לוגו מוכר. בלי להסס פתחתי אותה וגיליתי מקרן שקופיות מאוד דומה לזה שברשותי. איזו הפתעה נעימה! נ' נאנחה בצער עמוק, אבל עשיתי את עצמי כאילו אני לא שומע. מה המחיר? הזוג המבוגר הסתכל אחד בשני בהיסוס. אין מחיר. רק תיקח. אין לנו לב לזרוק את זה. זה היה של אבא שלי, היא אומרת, הוא נפטר לא מזמן. נשמח אם מישהו יוכל להנות מזה. איזו שאלה! אני מתחייב להנות מזה, עניתי. ארזנו ונסענו הביתה.

בהחלט יום שוק מוצלח. הוצאנו אולי 50 ש"ח וחזרנו עם שלל רב. לא נפקד מקומה של תמרי שזכתה בשתי בובות יד מצחיקות ביותר (4 ש"ח).  

בבית פירקתי את המקרן בדחילו ורחימו. ניקיתי שנים של אבק קרוש מעדשות המיקוד. החלפתי את התקע הישן בחדש. ניקיתי את הנורה עם מטלית כותנה כי קראתי באנטרנט שאבק ושומן עלולים לשרוף נורות שפועלות בחום גבוה. הרכבתי הכל בחזרה וחיברתי לחשמל. האם זה יעבוד הפעם? הבית עצר את נשימתו. נ' מצמצה והעבירה חרישית דף בספר שלה, תמר התהפכה במטתה מצד לצד. ציפורים לא צייצו, והשכנים נעמדו במטבח באמצע שטיפת הכלים והביטו בתקרה במתח. הפעלתי את המכשיר – והמקרן פצח בזמרה של אור. הוא ניצל! יש תקווה! ואפשר עכשיו להכריח את כולם לצפות איתי בשקופיות הנהדרות. מי צריך בכלל טלויזיה?

אפילוג

אני לא יודע אם יש משהו כזה בישראל, אבל אני יודע שראוי שיהיה. הבתים שלנו מלאים בדברים שאנחנו לא צריכים, ואנשים אחרים רוצים דברים שאין לנו בהם שימוש. זה בילוי. זו דרך להעביר בוקר של יום שבת עם עוד אנשים, עם מיץ וחטיפים, ולעסוק בפעילות מסורתית בעלת הסטוריה מפוארת: מסחר זעיר.

רשתות המסחר דוחפות לנו מוצרים חדשים, ועושות מאמצים לשכנע אותנו לקנות עוד ועוד מהם. הייצור שלהם מזיק לסביבה, מקשה על בני אדם במקומות רחוקים, ובסופו של דבר אחרי זמן לא רב, המוצרים האלה מגיעים לפח הזבל. יש לנו את כל הסיבות לרצות לקנות מוצרים משומשים. זה זול יותר. זה נחמד יותר. ואפשר תמיד למכור את זה כשנמאס. זה אפילו קצת נחמד לדעת שמישהו אחר השתמש בזה, ניסה, נהנה, והעביר הלאה.

ואם תהיתם מה קרה לבובת הסוס הענקית שצילמתי בבוקר, אז מישהי מצאה אותה שובת לב ואמצה אותה תוך צחוק פרוע. ילד אחד עומד להיות מאוד שמח היום בערב…