מנדלת חול למנג'ושרי

את הכנס באמורי ליוותה הקמת מנדלת חול טיבטית. קבוצה של נזירים עבדה על ההקמה במשך חמישה ימים בעודנו מתרוצצים בין הרצאה להרצאה, מנסים להספיק לשוחח עם עוד חוקר ידוע שם, או ליצור קשרים עם ידידינו הדוקטורנטים.

זה היה מעורר השראה. קל היה לשכוח הכל ולטבוע בדיונים האינטנסיבים על מקורות המהאיאנה, לרוץ מהרצאה להרצאה כדי "לא להפסיד" ולהביא את השכל לתשישות מוחלטת בשיחות חולין מנומסות. עשיתי לי מנהג לעמוד בשקט ליד הנזירים שבונים את המנדלה ולהתבונן בארעיות, בסבלנות, ובשקט של העבודה. הנזירים עבדו על הדימוי היפיפה הזה שעות רבות בכל יום. הם עבדו בסבלנות ורגישות כאילו אינם יודעים שבסוף העבודה הציור יהפוך לגל עפר אפרורי.

זו עבודה שאינה אלא חוסר יעילות משווע. זה מאמץ אומנותי שסופו הרס ידוע מראש. זה החיים שלנו. זו עבודה שכולה תזכורת לכך שהחיים הם מעשה ושאפשר לעשותם בתבונה ובתשומת לב אפילו שהסוף ידוע מראש. התרבות המערבית שתולה את האומנות שלה בהיכלי המוות של המוזיאונים לא מבינה את זה. שם העבודה של האמן נעלמת בתוך התוצר הסופי "היפה" והמוגן. בחנות המוזיאון התוצר הסופי משועתק עוד ועוד כדי להנציח של נצחיותו השקרית. אז הפיענוח של מלאכת היצירה עצמה נעשה לפלא שכן המרחק בין התוצר לדרך יצירתו נראה בלתי ניתן לגישור. אין לי ספק שתפיסתם העצמית של אומנים רבים מעוצבת על ידי הרעיון של הנצח, ושהאומנות שלהם נראת ככה יומרנית ואדירה.

המצלמה שלי עשתה למנדלה עוול. היא מנסה להנציח את שאין להנציחו. ההקשר המקורי של האמנות הזאת הוא הקשר בו אין צילום ואין רפרודוקציה. ישנה רפרודוקציה במובן המילולי בלבד – בניה מחדש של מנדלה. המסורת המערבית לא לא תופסת את זה לגמרי. זו צורת אומנות שמדגישה באופן קיצוני את המעשה עצמו על חשבון התוצאה. זו הופעה, פרפורמנס, אבל לא כזו שמיועדת לצפייה. זה מעשה טהור שכולו יופי, ושאינו יכול להיות מובן אלא כמעשה של דבקות דתית.

זו אינה אמנות אלא אומנות. זה ביצוע מדוקדק של טקס ואין בו הרבה מקום לחירות יצירתית. הנזירים מבצעים את המנדלה כמו שרביעיית מיתרים מבצעת יצירה מוזיקלית. אם היה זיוף היינו מרגישים בו מייד. בלי ריכוז מוחלט ומיומנות אי אפשר כלל לעשות את זה. אפשר היה לראות שמתחת למשמעת הקפדנית הצעירים שבהם, שאולי זו להם הפעם הראשונה, הצטערו קצת לראות את המנדלה המפורקת. אבל המבוגרים והמנוסים לא הנידו עפעף. הם יודעים שאין מה להצטער על יצירה מוזיקלית שמגיעה לסיומה. הכל חולף. גם האמנות הויזואלית היא תהליך, והנצח הוא אשליה.

המנדלה הזו הוקדשה למנג'ושרי, הבודהיסטווה של הלימוד והחוכמה. הוא נושא חרב שאינה מיועדת להרוג בכופרים, אלא מסמלת את חדות המחשבה והיכולת האנאליטית לעשות הבחנות דקות.